ריב בין אם לבת שמתפתח בערך מגיל 3. אבל לפי https://laitman.co.il זה קיים בכל גיל ובכל תרבות. כל אחת טעונה ממש ממש. לחוצה לקראת המפגש. נפגשות ומיד האמוציות עפות באויר ונכנסות כמו קוץ בלב.
ככה ממשיכות, כל אחת חושבת רק על מה שהיא מרגישה. אני כבר מיואשת מכוחותי.
פתאום אומרת לה, את באמת חושבת שאני לא חושבת שאת כל הזמן עוזרת לי? לאט לאט הטונים משתנים, אמנם לא בקרישנדו, אבל לא זוכרת את מילת השקט.
לכאורה הפי אנד והבנה.
אבל היגיעה שקדמה לה כבר תפסה מקום נרחב בלב.
אפשר בהתאמצות לתת לי 6 בסקלה. כמו שכולם יודעים שש
מספיק.
ואם אני קצת אשנה את תפיסת המציאות ואחליף נקודת מבט מנקודת ראותי….
מפגש שכנים, שהם כמעט ממש כמו משפחה. כולם שמחו. הילדות שמחו. נהינו מהארוחה כי היתה טעימה אבל גם בכלל כמה שהן אוהבות את המארח הטורח,
למרות שהכינו אותה יחד.
היה יכול היה להיות נפלא, רק לי היה חם נורא ורק רציתי לחזור למזגן ולראות שוב את הים.
כשאני מחוץ לתמונה מתבטלת
(כמו שאומרים אצלנו בחברה קדישה)
נבדלים מחוץ לתמונה בהשוות (זמנית כמובן) הצורה,
אז, כן, קצת פריים קטן מאלהים
מצליח להביא את האור, המאור המחזיר למוטב זה שמו.
וכבר שמו עושה את תפקידו, מחזיר למוטב, מחזיר את האור שנסה לברוח.
חברותיי ואני אוספות כל בוקר אור חדש, ניצוצות של אור שמקימות מהן תפילה כזאת:
בורא יקר!
מודות לך על כל הזדמנות להתקרב אליך ולעבוד אותך. מבקשות את הראיה הנכונה, את הדיוק והבירור, את ההבנה והכוונה הנכונה, יחד עם העשרייה. מבקשות לשים מסך על הרצון לקבל שלנו שתהיה לנו כוונה על מנת להשפיע וכך נוכל להיות צינור בינך לאנושות כולה. אנא רכך את הלבבות שלנו כמו אבא רחום וחנון.
אמן.