אנטישמיות

זה מציק לנו. הידיעה שמציגים אותנו, היהודים, כדמות שלילית. מה לא עשינו כדי להראות לכולם שאנחנו ממש דומים לכולם, כל כך מודרניים, בכלל לא מאמינים באלוהים. בקיצור, עם ככל העמים. אנחנו כבר בכלל לא דומים לקריקטורות השונות של יהודים במשך הדורות, לשטן בעל הקרניים, הזנב, רגלי החמור והעיוותים האנושיים האחרים. תמיד הדביקו לנו משהו שטני, אנטי-אנושי, עוד מימי תחילת הנצרות, והדמות הזאת הפכה לסטראוטיפ של היהודי, סטראוטיפ של כוחות נחותים ושליליים. 

אנחנו נוטים להאמין שהעולם המודרני מצא דמות שלילית מתוקף גושפנקה דתית, דבר הנותן לכל התמונה הזאת תוקף אבסולוטי הרבה יותר. הכנסייה נטלה מן היהודי את צלמו האנושי, ובכך נטלה חלק, אם אפשר להגיד כך, בפועל ממש, בהתפתחויות ההיסטוריות העתידות לבוא, שהיה בהן לפגוע ביהודי כאדם וביהודים כעם. 

זה היה אז, והיום יש כאן מדינה יהודית חיה ומתפקדת לא רע בכלל. העולם המערבי הופך לחילוני יותר ונראה, כביכול, שהרלוונטיות של האנטישמיות אמורה להיחלש, אם לא להיעלם לחלוטין. להפתעתנו, עלינו להודות שהאנטישמיות לא נעלמת, היא חיה ובועטת ומופיעה בצורות חדשות עם ניחוח ישן. אפילו הקורונה קיבלה זווית של קונספירציה יהודית ואי אפשר לעקור את התופעה הזו. 

אז למה שונאים יהודים בכל מקום? נראה שבמקום לנסות למחוק את האנטישמיות, עלינו לנסות להבין את המקור שלה מזווית אחרת ואפילו לקבל אותה בהבנה. זה מזכיר לי ילד חכם בכיתה, המכונס בתוך עצמו, לא נותן לאף אחד להתקרב ולא מבין מאיפה מגיעה כל השנאה הזאת. הוא מחליט להשתנות, לובש את הבגדים הנכונים, מתחיל לשחק כדורגל בהפסקות, וכלום לא עוזר. מה שהוא מפספס כאן, הילד הזה, זה שהחברה רוצה שיישאר החכם שלהם, אבל חכם כזה שמנווט את כל החברה למקום טוב יותר. הם יודעים בסתר ליבם שהמפתח לאושר אינו מצוי אצל הכדורגלן המוצלח של הכיתה ולא אצל מלכת הכיתה. הם מרגישים שדווקא הוא, החכם הכיתתי, יכול להפוך אותם לכיתה מהחלומות ולכן, עד שלא יספק את הסחורה, הוא ימשיך לחטוף מכות.