עד מתי מקבלים חלת?

הקורונה שהגיעה אלינו בשנה האחרונה שינתה לא מעט מן ההרגלים שאיתם חיינו, החל מהשהיה שלנו יותר בבית, בהזמנת האוכל שלנו ומוצרי המזון השונים ועד לדרך שבה עבדנו. כך גם לא מעט עובדים מצאו את עצמם עובדים פתאום מהבית, חלקם יצאו לחל"ד, לחל"ת וחלקם אפילו פוטרו.
עם זאת ביטוח לאוי והממשלה מנסים בכל דרך בתקופה האחרונה לייצר מעטפת אשר תעזור לאנשים אשר נפגעו במהלך המגפה, להתאושש בדרך המהירה ביותר על ידי המשך מתן דמי אבטלה. אבל כמו שאנחנו יודעים, תמיד כאשר ישנו שירות שמגיע מהמדינה ישנה גם לא מעט בירוקרטיה בתוך הדבר הזה.

עבודה חלקית ושנייה

האיחוד האירופי

לא מעט מהישראלים עובדים ב2 עבודות, אחת מהעובדות שמוכיחות את זה היא דירוג הOCD שדירג אותנו מבין המדינות המערביות שעובדות יותר שעות מלא מעט מדינות מערביות אחרות. לכן עם תחילת המגפה לא מעט ישראלים שכן מחזיקים ב2 עבודות, חשו בלבול וצורך להבהרות שונות. אז האם אתם צריכים להגיע בעצם אל ביטוח לאומי בשביל לקבל הארכה? השאלה היא לא.
אם המעסיק שלכם עדכן שאתם נמצאים עדיין בחל"ת, אתם תקבלו הארכה בצורה אוטומטית על ידי ביטוח לאומי, וללא שום צורך להתייצב בסניף שקרוב לביתכם.

מה זה אומר לצאת לחל"ת?

יחד עם המגפה גם מצב החל"ת היה חדש ללא מעט ישראלים, לכן במצב שכזה עולות גם לא מעט שאלות. אחת מהן היא האם עובדים אשר הוצאו לחל"ת ממשיכים לצבור ותק? העובד אינו צובר ותק ובדיוק כמו שאינו צובר ותק  של ימי הבראה, כך גם אינו צובר ותק של ימים. מאידך התשלומים לפנסיה אמורים להשמר בעזרת הסדר "ריסק" או באמצעות תשלום עצמאי של העובד.

הארכות אוטומטיות

עד מתי מקבלים חל"ת? אחד המוקדים העמוסים ביותר בתקופת הקורונה היו כמובן חברות הכבלים והאינטרנט, וכמובן מוקדי ביטוח לאומי. מכיוון שניתנו לא מעט הארכות שונות מטעם הממשלה, המוקדים הוצפו ובלא מעט ימים בקושי והיה מענה אנושי בטלפון. לכן הארכה הראשונית והאוטומטית הייתה בחודשי מרץ ולאחר מכן יצאה ההודעה כי הארכה של אלו המוגדרים כעובדים בח"לת, מקבלים הארכה עד ל30.6.21. ייתכן ותינתן עוד הארכה או אולי שינויים נוספים במתן דמי אבטלה, אך כרגע זה הוא התאריך האחרון שפורסם.

אנטישמיות

זה מציק לנו. הידיעה שמציגים אותנו, היהודים, כדמות שלילית. מה לא עשינו כדי להראות לכולם שאנחנו ממש דומים לכולם, כל כך מודרניים, בכלל לא מאמינים באלוהים. בקיצור, עם ככל העמים. אנחנו כבר בכלל לא דומים לקריקטורות השונות של יהודים במשך הדורות, לשטן בעל הקרניים, הזנב, רגלי החמור והעיוותים האנושיים האחרים. תמיד הדביקו לנו משהו שטני, אנטי-אנושי, עוד מימי תחילת הנצרות, והדמות הזאת הפכה לסטראוטיפ של היהודי, סטראוטיפ של כוחות נחותים ושליליים. 

אנחנו נוטים להאמין שהעולם המודרני מצא דמות שלילית מתוקף גושפנקה דתית, דבר הנותן לכל התמונה הזאת תוקף אבסולוטי הרבה יותר. הכנסייה נטלה מן היהודי את צלמו האנושי, ובכך נטלה חלק, אם אפשר להגיד כך, בפועל ממש, בהתפתחויות ההיסטוריות העתידות לבוא, שהיה בהן לפגוע ביהודי כאדם וביהודים כעם. 

זה היה אז, והיום יש כאן מדינה יהודית חיה ומתפקדת לא רע בכלל. העולם המערבי הופך לחילוני יותר ונראה, כביכול, שהרלוונטיות של האנטישמיות אמורה להיחלש, אם לא להיעלם לחלוטין. להפתעתנו, עלינו להודות שהאנטישמיות לא נעלמת, היא חיה ובועטת ומופיעה בצורות חדשות עם ניחוח ישן. אפילו הקורונה קיבלה זווית של קונספירציה יהודית ואי אפשר לעקור את התופעה הזו. 

אז למה שונאים יהודים בכל מקום? נראה שבמקום לנסות למחוק את האנטישמיות, עלינו לנסות להבין את המקור שלה מזווית אחרת ואפילו לקבל אותה בהבנה. זה מזכיר לי ילד חכם בכיתה, המכונס בתוך עצמו, לא נותן לאף אחד להתקרב ולא מבין מאיפה מגיעה כל השנאה הזאת. הוא מחליט להשתנות, לובש את הבגדים הנכונים, מתחיל לשחק כדורגל בהפסקות, וכלום לא עוזר. מה שהוא מפספס כאן, הילד הזה, זה שהחברה רוצה שיישאר החכם שלהם, אבל חכם כזה שמנווט את כל החברה למקום טוב יותר. הם יודעים בסתר ליבם שהמפתח לאושר אינו מצוי אצל הכדורגלן המוצלח של הכיתה ולא אצל מלכת הכיתה. הם מרגישים שדווקא הוא, החכם הכיתתי, יכול להפוך אותם לכיתה מהחלומות ולכן, עד שלא יספק את הסחורה, הוא ימשיך לחטוף מכות.

אחדות העם

האדם מונע על ידי מטרות בחיים. המטרות הינן המוטיב המאפשר לאדם להוציא אנרגיה כדי לנוע מהמצב הנוכחי בו הוא נמצא למצב אחר כאשר הוא מרגיש שהמצב הבא טוב יותר עבורו ביחס להשקעה של האנרגיה שיצטרך להשקיע כדי להגיע לשם. 

אחדות העם הינו מושג מורכב המכיל בתוכו מרכיבים שנראים ומורגשים כסותרים אחד את השני ביחס למה שצריך האדם לעשות כדי להגיע להסכמה שאחדות הינה דבר טוב עבורו. לדוגמא, אם אחדות מדברת על מצב שהמדינה צריכה לספק את ההכרחיות לכל אחד מהתושבים, אזי ברור שכל אלה שכרגע יש להם הרבה מעל ההכרחיות יצטרכו לוותר כי המשאבים הינם מוגבלים וגם הדבר יהיה בסתירה להגדרת האחדות. אז כיצד נשכנע את 'המפסידים' שבמצב של אחדות הם ירוויחו משהו שהוא גדול וחשוב להם הרבה יותר ממה שהם מפסידים עתה.

אחדות העם לעיתים באה לידי ביטוי, גם אם לא בצורה מושלמת, כאשר יש איום קיומי על המדינה. במקרים כאלה אנו רואים שכאשר כולם הרגישו שהאיום יפגע בהם ללא קשר למצבם האישי – עשרים, עניים, מכובדים ועוד, אז במצב הזה כולם תרמו את כל יכולתם בכל התחומים ואפילו אלו שהיה ברשותם יותר היו מוכנים לתרום יותר להצלת המדינה או בעצם להצלת עצמם.

קשה למצוא מצבים בהם האדם מסכים לחיות באחדות אמיתית. זה נכון בעיקר במצבים של תועלת אישית התלויה בקבוצה כמו קבוצות ספורט, אתגר קבוצתי כמו טיפוס על האוורסט או אפילו פרויקט משותף בעבודה. המעניין הוא, שבנושא אמונה דתית, אנו מצליחים לראות מוטיבים של אחדות, כלפי הרגשת האלוהים וקיום הטקסים הדתיים. אנשים המאמינים באותה אמונה מוכנים לוותר על הרבה מאפייני חוסר אחדות ולקיים ולהתקיים תחת הנהגה דתית אחת כאילו הם באחדות.

מהמשתמע מכך, שכדי להגיע לאחדות, צריך למצוא 'מוטיב פאוור' מספיק חזק שיגרום לכל האנשים להבין שהשגת אותו מוטיב יביא להם אושר ורווחים הרבה יותר גדולים ממה שהם אמורים להפסיד בפועל או להפסיד בעתיד אם ישארו במצבם הנוכחי. השלם גדול מסך חלקיו.

לימודי קבלה

אני זוכר שכשהייתי ילד התעניינתי במדע ופיזיקה. הייתה לי שיחה עם אבי שאמר לי: אתה יודע, יש דברים רציניים מאוד בעולם מעבר לעולם הפיזיקלי. יש גם עולם רוחני, עולם לא גשמי, לא פיזי. הוא החל לספר לי על חכמת הקבלה וזה הצית בי רצון עז לחקור ולחפש מידע על חוכמת הקבלה. מצאתי כל מני חומרים שדיברו על המטרה שלנו בחיים, על גלגול נשמות, כל מיני דברים שהיו נראים לי הרבה יותר הגיוניים מכל מקום אחר ששמעתי וככה נכנסתי ללימודים, דרך האתר שמצאתי. 

התחלתי לשמוע שיעורים באינטרנט ,לאו דווקא בזמן אמת אלא שיעור מוקלט ולבסוף החלטתי להגיע להרצאה שהייתה בתל אביב. כך נחשפתי פעם ראשונה בצורה פיזית לאנשים או יותר נכון למרצה שהגיע מאותו ארגון שממנו למדתי. המשכתי ללמוד, אפילו הגעתי לשיעורים. מה שמיוחד בשיעורים זה שהם מתקיימים בשעה מאוד מוקדמת בבוקר, הם מתחילים בשעה 3:00 לפנות בוקר, שזאת שאלה בפני עצמה, למה צריך ללמוד דווקא בשעה הזו אבל זה מנהגם של המקובלים, כנראה שיש לזה סיבה. 

הלמידה מתבצעת ללא נשים, שהאמת עם זה אני מסכים, כשאני לומד עם אישה אני ישר חושב איך היא מסתכלת עליי, איך אני יכול להרשים אותה, זה הרבה יותר נוח כשזה מופרד. אני מרגיש שאני יכול להיות אני. ישנם כמה נושאים בלימוד חכמת הקבלה כגון: תפיסת המציאות, תלמוד עשרת הספירות, מאמרי חברה ועוד. הגישה בלימוד היא שינוי הלב – שהלימוד ישפיע על הלב שלי כדי שאני אגיע למצב של 'ואהבת לרעך כמוך' באמת בהרגשה בלב. המטרה בלימודים האלו היא לא ללמוד חכמה, כמו שכתוב חכמה בגויים תאמין (תורה כלומר קבלה אל תאמין) אלא לימוד מחדש של הלב, של דפוסי ההתנהגות שלנו אחד כלפי השני.

במהלך הזמן יצא לי לפגוש הרבה אנשים שלומדים קבלה באותו מקום והאמת שאלו אנשים מאוד נחמדים. אני מרגיש שאין להם אינטרס לקחת ממני משהו או לנצל אותי באיזושהי צורה אלא הקידום שלי וההתפתחות הרוחנית שלי באמת חשובה להם מתוך דאגה אמיתי אלי. הייתי שמח אם כולם היו כמותם, וזה כשלעצמו הוא סימן שיש משהו טוב בחכמה הזו.

כח הקבוצה

מכירים את זה שאתם רוצים להתחיל פרויקט חדש, נגיד ספורט או דיאטה. מתחילים בשיא המרץ ועם הזמן הכל מתמסמס וכל הרצון נעלם לו? כאילו, בואו, למי יש כח להתחיל לעשות ספורט או להתמיד בדיאטה לאורך זמן. אנחנו יצורים נהנתניים שלא אוהבים להתאמץ. יש משפט שאומר – מקסימום תענוג במינימום מאמץ. אני חושבת שזה הבריף שהבורא הכין לעצמו לפני שניגש למלאכת היצירה והבריאה של האדם.

אם כך, זה בכלל לא מפליא שאנחנו, יצורי ההולכים על שניים, בנינו, המצאנו, יצרנו לנו עולם מלא כל טוב שרק ימלא את רצונותינו וצורכנו במינימום מאמץ. לדוגמא – המכונית, האופניים החשמליים, המיקרו. אפילו רובוט ששואב את הבית יש לנו. אז איך ייתכן שאנחנו, יצורים הרגילים שיש לנו פתרון קל לכל מצב, מסוגלים להביא את עצמנו למאמץ כלשהו ועוד מתוך בחירה. אין מה לומר – קשה!

אז כפי שהבעיה נמצאת בנו כך גם הפתרון. הוא נמצא בנו – בני האדם. מחקרים גילו שכאשר משימה נעשית בקבוצה היא נעשית בצורה יותר יעילה הן מבחינת זמן והן מבחינת יכולות. יש משהו בקבוצה שמושך אותנו קדימה, נותן לנו כוחות, מדרבן אותנו. חוקרים פעמים רבות טוענים שהמח ניתן למניפולציות. זה בטח מוכר לכם יותר בביטוי "הכל בראש". זה אכן הכל בראש – כשאנחנו לדוגמא רוצים להתחיל לרוץ. קבוצת הריצה יוצרת עבורנו רשת תמיכה, רשת ביטחון שגורמת לנו לאשליה שכשאנחנו בקבוצה היכולת שלנו גדלה על פי כח הקבוצה. אנחנו מגלים שאנחנו יכולים למתוח את הגבולות שלנו רחוק הרבה יותר ממה שחשבנו במוחנו. השלם עולה על סך חלקיו.

"אם הוא אין לו כל כוח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא גם כן לוקח כוח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכוח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכוח התגברות. אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים." (בעל הסולם, שמעתי, צ"ט, רשע או צדיק לא קאמר).

החברים שלי

אדם רוקם  חברויות בכל תקופה בחייו, חלקם חברים לשעה וחלקם  חברים אמיתיים. החברויות ארוכות הטווח מתפתחות בילדות או בצבא. החויות המשותפות והזמן – מגבשים, והכימיה המיוחדת שנוצרת מתבטאת בסוף בהרגשה ובקשר שנמשך שנים רבות. עם חברי הילדות מכיתה א' ומתנועת הצופים אני עדיין שומר על קשר. החויות  ומעשי הקונדס מהילדות הם השיח בכל פגישה, וכולנו בשיא ההתפעלות חוזרים לרגעי  הילדות.

היינו שבעה חברים מאד מחוברים,  שכל יום אחרי הלימודים  נפגשים לפעילות זו אחרת. חצינו את הארץ  בטרמפים וטיילנו  ברחבי הארץ. חברנו היקר דודי נשלח ללמוד בביה"ס הימי באשדוד, ולילדי ביה"ס היו תגים  כמו חיילים וכובעים של הפנימיה. דודי דאג שלכל אחד מהחברים יהיה תג וכובע, כך שביחד עם בגדי החאקי של הצופים הפכנו כולנו לחניכי הפנימיה הימית. 

מכיתה י' התחלנו לטייל  בארץ בנסיעות בטרמפים. קיץ אחד לצפון וקיץ אחד לאילת. תמיד התחלקנו לזוגות,קבענו נקודת מפגש שכולנו הגענו אליה. אילן היה בן זוגי לטרמפים, החבר הכי רציני בחבורה. לכל דבר התייחס  בכובד ראש, בעוד שאנחנו היינו ברדקיסטים לא קטנים.
יום אחד בדרך לנהריה עוצרת לידנו פיז'ו לבנה. שואלים את הנהג, לאן ? והוא עונה לחיפה!  מאד שמחנו ועלינו לרכב. מתפתחת שיחה נעימה ווווו הנהג שואל שאלות על הפנימיה שלנו …..ומספר שהוא ומנהל הפנימיה  שרתו יחד בצבא  ועכשיו הוא משרת כרב חובל של האניה אתרוג. אני, למזלי, ישבתי מאחור כך שיכולתי לצחוק. אילן חברי, שישב לצד הנהג החל להחוויר, הוא לא הבין על מה אני צוחק.  אילן ביקש מהנהג  לעצור  לנו מהר מפני שאינו  מרגיש טוב.  ברחנו מהרכב כל עוד נפשנו בנו.
זו רק חוויה משותפת אחת מיני רבות.

אני רואה היום את הדור הצעיר – כמה הם שונים מהדור שלנו, במה הם עסוקים, מה תחומי הענין שלהם. אין ספק שהם שונים לחלוטין, יותר רצינים כל הזמן צמודים למחשבים או למכשירי הסלולר, ניראים לי כבדים חסרי שמחה וצחוקים, לעומתנו. האמת שהעולם כל כך השתנה היום, נהיה יותר מורכב, יותר כבד, כל אחד עסוק בתוך עצמו, לכל אחד יש את החדר שלו ואת המחשב שלו.
המשחקים גם נעשים דרך המחשב ואין כל כך חשיבות למפגשים פיזיים. השאלה היא, האם החברויות של ילדינו יחזיקו לאורך זמן, האם הם יצטרכו חברים, או שהמחשב יתפוס חלק יותר משמעותי בחייהם.
אין ספק שהעולם משתנה, השאלה – אם לטוב. 

עמותת בני ברוך קבלה לעם – הדרך שהאדם עושה עד שמגיע למטרת החיים

האדם בטרם שמגיע ללימוד חכמת הקבלה נמצא מיום היוולדו לעולם הזה באיזה תחושה או הרגשה שנתפסת אצלו בחמשת החושים שהם מהווים סוג של קולטנים שמקבלים אינפורמציה 24 שעות ביממה , נכון גם בלילה כאשר האדם ישן האינפורמציה עוברת במוח וכך האדם מתעורר למחרת ליום חדש .

יש דוגמאות רבות לדרך שעשה האדם עד שהיגיע לאותה הבנה שבעצם אין לו שום שליטה על החיים שלו ויש הרבה גורמים ונתונים שנכנסים לפתע , עד שהאדם שואל את עצמו : " מי עושה לי את זה ? " הרגשה זו של חוסר שליטה בחיים שלי היא מאוד לא נעימה ומציקה הרי בכול זאת האדם גדל וחונך שהוא אדון לעצמו ואמור לבנות את חייו במאמצים שלו בלימודים בעבודה בהקמת משפחה ועוד ועוד !

אבל פתאום באיזה שלב בחיים האדם מגלה שהתוכניות שלו לא בדיוק יוצאות לפועל בלשון המעטה והצרות בעולם האגואיסטי מביאות את האדם מהר מאוד לשאלה : מהו הטעם בחיים ? או מהו סוד החיים ? למעשה פה היגיע האדם לצומת מאוד חשובה בחיים שבה הוא כבר לא יכול לברוח מאותה שאלה וכאילו להמשיך בזרמי החיים כאתמול שלשום מכיוון ששאלת הטעם בחיים לאור מה שעובר האדם מנקרת במוחו ומטרידה אותו מאוד .

וכאן למעשה באה נקודת התפנית בחייו של האדם זוהי פרשת דרכים שממנה האדם יכול לפרוץ לאותו מקום שיועד עבורו עוד בטרם נברא בעולם הזה ! מה זה אומר ? מאוד פשוט הוא מתחיל לחפש מי הוא זה ששולט על החיים שלו , מי הוא אותו גורם שעושה לו כביכול " צרות " כדי בעצם לעורר את האדם לזה שישנה מציאות נוספת שלא נתפסת בחמשת חושינו הגופניים .

בחכמת הקבלה אותה התעוררות נקראת רשימו כלומר רצון שמתעורר באדם וגורם לו לחפש משהו שהוא גבוה ונעלה יותר מהחיים בעולם הזה , זהו תהליך שמתרחש במוחנו ללא מודעות שלנו וללא שליטתנו כלל .

בני ברוך – קבוצה של אנשים שאפשר לסמוך עליהם

יש לי חבר, לא ממש קרוב אבל עדיין קוראים לו "חבר", שכל הזמן חושב שמרמים אותו. בסופר הוא בודק עם זכוכית מגדלת את החשבון ותמיד מוצא טעות. העיריה תמיד מחייבת אותו על כפול מים ממה שהוא צרך. את המחשב שהוא קנה "במבצע" הוא מצא ב500 שקל פחות בחנות ממול וכן הלאה. כלומר, זו לא סתם הרגשה אלא באמת מרמים אותו כל הזמן, החל מאחוזי המים שמוסיפים לבשר ועד ל "מבצע" שלא באמת זול על המחשב.

האמת, כולנו די במצב הזה שבו החבר נמצא ולא מפתיע שהדבר שאנחנו הכי מפחדים ממנו, אחרי הקורונה, זה לצאת פרייר. המצב הזה מלווה את כולנו לאורך כל שעות היום ובטח גם חלק משעות הלילה. אבל אנשים לומדים להסתדר, וכל אחד חופר לעצמו את הפינה שלו שבה הוא מוגן. אבל היחס הלא טוב בין אנשים המשיך להציק לי ובאופן כזה או אחר חיפשתי חברה שבה אפשר לסמוך על אנשים, בלי שצריך לבדוק אותם על כל צעד וצעד.

ואז נפל לי ליד "במקרה" פרסום של בני ברוך, מיד נדבר על המקריות בחיים, והחלטתי ללכת לקורס שהם פתחו בתל אביב. לא חשוב כרגע נושא הקורס, פגשתי אנשים שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות. לקח זמן להפנים את ההרגשה הזו אבל כך המצב, חבר שלי מבני ברוך זה אדם שלא ירמה אותי, פשוט ככה. ביצעתי כל מיני עבודות ביחד עם בני ברוך ואף פעם לא בדקו אותי. תעצרו רגע ותחשבו, איזה עובד אתם מכירים שלא צריך לבדוק אותו ? בכל ארגון אחר מעקב אחרי מטלות שעושים העובדים זה עיסוק מרכזי, בין היתר כי המצב העצוב הוא שעובד שלא משגיחים עליו לא נוהג לעשות את העבודה שלו בצורה מיטבית.

ולגבי המקריות, תמיד טוב לצטט את איינשטיין  שאמר ש "המקריות היא דרכו של הבורא להישאר אנונימי". אז אני מאוד שמח שיצא לי לפגוש את החברים שלי בבני ברוך כי ראיתי אנשים שאפשר לסמוך עליהם, וזה אומר שבסופו של דבר יהיה אפשר לסמוך על כל אחד ואחד בכל האנושות.

איך חזר לי הטעם לחיים?

סיפרה לי חברה שהזיכרון מהשנים הראשונות בארץ אחרי שעליתה מסנט פיטרסבורג עדיין צרוב במוחה כחוויה לא קלה בכלל. וכך היא מספרת: הגעתי לבדי, השארתי מאחור את הוריי ואחי הקטן שלא יכלו להגיע בגלל מצבה של סבתי. חייתי חיים נהדרים שם, מלאים בכל טוב. מופעי התרבות, אופרות מרגשות בבניין האמנותי המפואר, קונצרטים מהממים, מסעדות עם אוכל מעולה, חברים חמים ועוטפים, ומה לא. הגעתי לכאן בעיצומו של הקיץ; "נפלתי" בבת אחת למזג אוויר של 35 מעלות, שפה לא מובנת, מנטליות רעשנית וחסרת גבולות, אוכל זר ומוזר אופנה שלא הכרתי, מוזיקה לא מוכרת, ועוד ועוד.

סנט פיטרסבורג

הייתי על סף ייאוש, השינוי החד והניסיון להתמודד איתו ללא חברה תומכת, כמעט שברו אותי. הבדידות היתה קשה מנשוא, והניסיונות להתגבר עליה על ידי יצירת חברויות חדשות לא נחלו הצלחה. הסתגרתי בחברת עולים מחבר העמים, כדי למצוא נחמה. היו בחברתם כמה רגעי מתיקות אך לא יותר מזה – כי הניסיון לשמר את התרבות הישנה היה בראש מעייניהם. חברתם לא הביאה אותי להסתגלות טובה יותר לשינויים שפגשתי.

עברו כמה שנים, הלכתי ללמוד באוניברסיטה. באחת ההפסקות, ניגשה אלי מישהי ומסרה לי פלייר על הרצאת מבוא בקבלה, מטעם בני ברוך, קבלה לעם. סוקרנתי. קבלה נראתה לי משהו רוחני, גבוה. הגעתי, הקשבתי בדריכות. המרצה דיבר על חיבור בין אנשים, על היותנו קשורים כנשמה אחת. חשבתי לעצמי, אולי כאן תהיה לי הזדמנות לצאת מהבדידות הבלתי נגמרת שלי.

נרשמתי לקורס. מעבר ללימודים שריגשו אותי, הכרתי אנשים שהפכו להפתעתי לחברי הקרובים, עם איכפתיות ואהבה ממש כמו במשפחה, והרבה יותר מהחברויות שהיו לי איי פעם. החיבור היה מהלב כשהמוצא, השפה והמנטליות לא היוו מכשול. פעם ראשונה בארץ שקיבלו אותי כמו שאני.

לאט לאט התחלתי להסתכל על כל מה שהיה מסביבי בעיניים אחרות. החיבור החם והלבבי הטוב שנוצר איפשר לי להתרכז פחות בשינויים שחוויתי, לתת להם פחות משקל,  להתעלות מעליהם, ולהרגיש שוב בעלת יכולת להתמודד עם כל מה שעד אז היה נראה לי כהר גבוה שלא ניתן לטפס עליו.