החברים שלי

אדם רוקם  חברויות בכל תקופה בחייו, חלקם חברים לשעה וחלקם  חברים אמיתיים. החברויות ארוכות הטווח מתפתחות בילדות או בצבא. החויות המשותפות והזמן – מגבשים, והכימיה המיוחדת שנוצרת מתבטאת בסוף בהרגשה ובקשר שנמשך שנים רבות. עם חברי הילדות מכיתה א' ומתנועת הצופים אני עדיין שומר על קשר. החויות  ומעשי הקונדס מהילדות הם השיח בכל פגישה, וכולנו בשיא ההתפעלות חוזרים לרגעי  הילדות.

היינו שבעה חברים מאד מחוברים,  שכל יום אחרי הלימודים  נפגשים לפעילות זו אחרת. חצינו את הארץ  בטרמפים וטיילנו  ברחבי הארץ. חברנו היקר דודי נשלח ללמוד בביה"ס הימי באשדוד, ולילדי ביה"ס היו תגים  כמו חיילים וכובעים של הפנימיה. דודי דאג שלכל אחד מהחברים יהיה תג וכובע, כך שביחד עם בגדי החאקי של הצופים הפכנו כולנו לחניכי הפנימיה הימית. 

מכיתה י' התחלנו לטייל  בארץ בנסיעות בטרמפים. קיץ אחד לצפון וקיץ אחד לאילת. תמיד התחלקנו לזוגות,קבענו נקודת מפגש שכולנו הגענו אליה. אילן היה בן זוגי לטרמפים, החבר הכי רציני בחבורה. לכל דבר התייחס  בכובד ראש, בעוד שאנחנו היינו ברדקיסטים לא קטנים.
יום אחד בדרך לנהריה עוצרת לידנו פיז'ו לבנה. שואלים את הנהג, לאן ? והוא עונה לחיפה!  מאד שמחנו ועלינו לרכב. מתפתחת שיחה נעימה ווווו הנהג שואל שאלות על הפנימיה שלנו …..ומספר שהוא ומנהל הפנימיה  שרתו יחד בצבא  ועכשיו הוא משרת כרב חובל של האניה אתרוג. אני, למזלי, ישבתי מאחור כך שיכולתי לצחוק. אילן חברי, שישב לצד הנהג החל להחוויר, הוא לא הבין על מה אני צוחק.  אילן ביקש מהנהג  לעצור  לנו מהר מפני שאינו  מרגיש טוב.  ברחנו מהרכב כל עוד נפשנו בנו.
זו רק חוויה משותפת אחת מיני רבות.

אני רואה היום את הדור הצעיר – כמה הם שונים מהדור שלנו, במה הם עסוקים, מה תחומי הענין שלהם. אין ספק שהם שונים לחלוטין, יותר רצינים כל הזמן צמודים למחשבים או למכשירי הסלולר, ניראים לי כבדים חסרי שמחה וצחוקים, לעומתנו. האמת שהעולם כל כך השתנה היום, נהיה יותר מורכב, יותר כבד, כל אחד עסוק בתוך עצמו, לכל אחד יש את החדר שלו ואת המחשב שלו.
המשחקים גם נעשים דרך המחשב ואין כל כך חשיבות למפגשים פיזיים. השאלה היא, האם החברויות של ילדינו יחזיקו לאורך זמן, האם הם יצטרכו חברים, או שהמחשב יתפוס חלק יותר משמעותי בחייהם.
אין ספק שהעולם משתנה, השאלה – אם לטוב. 

עמותת בני ברוך קבלה לעם – הדרך שהאדם עושה עד שמגיע למטרת החיים

האדם בטרם שמגיע ללימוד חכמת הקבלה נמצא מיום היוולדו לעולם הזה באיזה תחושה או הרגשה שנתפסת אצלו בחמשת החושים שהם מהווים סוג של קולטנים שמקבלים אינפורמציה 24 שעות ביממה , נכון גם בלילה כאשר האדם ישן האינפורמציה עוברת במוח וכך האדם מתעורר למחרת ליום חדש .

יש דוגמאות רבות לדרך שעשה האדם עד שהיגיע לאותה הבנה שבעצם אין לו שום שליטה על החיים שלו ויש הרבה גורמים ונתונים שנכנסים לפתע , עד שהאדם שואל את עצמו : " מי עושה לי את זה ? " הרגשה זו של חוסר שליטה בחיים שלי היא מאוד לא נעימה ומציקה הרי בכול זאת האדם גדל וחונך שהוא אדון לעצמו ואמור לבנות את חייו במאמצים שלו בלימודים בעבודה בהקמת משפחה ועוד ועוד !

אבל פתאום באיזה שלב בחיים האדם מגלה שהתוכניות שלו לא בדיוק יוצאות לפועל בלשון המעטה והצרות בעולם האגואיסטי מביאות את האדם מהר מאוד לשאלה : מהו הטעם בחיים ? או מהו סוד החיים ? למעשה פה היגיע האדם לצומת מאוד חשובה בחיים שבה הוא כבר לא יכול לברוח מאותה שאלה וכאילו להמשיך בזרמי החיים כאתמול שלשום מכיוון ששאלת הטעם בחיים לאור מה שעובר האדם מנקרת במוחו ומטרידה אותו מאוד .

וכאן למעשה באה נקודת התפנית בחייו של האדם זוהי פרשת דרכים שממנה האדם יכול לפרוץ לאותו מקום שיועד עבורו עוד בטרם נברא בעולם הזה ! מה זה אומר ? מאוד פשוט הוא מתחיל לחפש מי הוא זה ששולט על החיים שלו , מי הוא אותו גורם שעושה לו כביכול " צרות " כדי בעצם לעורר את האדם לזה שישנה מציאות נוספת שלא נתפסת בחמשת חושינו הגופניים .

בחכמת הקבלה אותה התעוררות נקראת רשימו כלומר רצון שמתעורר באדם וגורם לו לחפש משהו שהוא גבוה ונעלה יותר מהחיים בעולם הזה , זהו תהליך שמתרחש במוחנו ללא מודעות שלנו וללא שליטתנו כלל .

בני ברוך – קבוצה של אנשים שאפשר לסמוך עליהם

יש לי חבר, לא ממש קרוב אבל עדיין קוראים לו "חבר", שכל הזמן חושב שמרמים אותו. בסופר הוא בודק עם זכוכית מגדלת את החשבון ותמיד מוצא טעות. העיריה תמיד מחייבת אותו על כפול מים ממה שהוא צרך. את המחשב שהוא קנה "במבצע" הוא מצא ב500 שקל פחות בחנות ממול וכן הלאה. כלומר, זו לא סתם הרגשה אלא באמת מרמים אותו כל הזמן, החל מאחוזי המים שמוסיפים לבשר ועד ל "מבצע" שלא באמת זול על המחשב.

האמת, כולנו די במצב הזה שבו החבר נמצא ולא מפתיע שהדבר שאנחנו הכי מפחדים ממנו, אחרי הקורונה, זה לצאת פרייר. המצב הזה מלווה את כולנו לאורך כל שעות היום ובטח גם חלק משעות הלילה. אבל אנשים לומדים להסתדר, וכל אחד חופר לעצמו את הפינה שלו שבה הוא מוגן. אבל היחס הלא טוב בין אנשים המשיך להציק לי ובאופן כזה או אחר חיפשתי חברה שבה אפשר לסמוך על אנשים, בלי שצריך לבדוק אותם על כל צעד וצעד.

ואז נפל לי ליד "במקרה" פרסום של בני ברוך, מיד נדבר על המקריות בחיים, והחלטתי ללכת לקורס שהם פתחו בתל אביב. לא חשוב כרגע נושא הקורס, פגשתי אנשים שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות. לקח זמן להפנים את ההרגשה הזו אבל כך המצב, חבר שלי מבני ברוך זה אדם שלא ירמה אותי, פשוט ככה. ביצעתי כל מיני עבודות ביחד עם בני ברוך ואף פעם לא בדקו אותי. תעצרו רגע ותחשבו, איזה עובד אתם מכירים שלא צריך לבדוק אותו ? בכל ארגון אחר מעקב אחרי מטלות שעושים העובדים זה עיסוק מרכזי, בין היתר כי המצב העצוב הוא שעובד שלא משגיחים עליו לא נוהג לעשות את העבודה שלו בצורה מיטבית.

ולגבי המקריות, תמיד טוב לצטט את איינשטיין  שאמר ש "המקריות היא דרכו של הבורא להישאר אנונימי". אז אני מאוד שמח שיצא לי לפגוש את החברים שלי בבני ברוך כי ראיתי אנשים שאפשר לסמוך עליהם, וזה אומר שבסופו של דבר יהיה אפשר לסמוך על כל אחד ואחד בכל האנושות.

איך חזר לי הטעם לחיים?

סיפרה לי חברה שהזיכרון מהשנים הראשונות בארץ אחרי שעליתה מסנט פיטרסבורג עדיין צרוב במוחה כחוויה לא קלה בכלל. וכך היא מספרת: הגעתי לבדי, השארתי מאחור את הוריי ואחי הקטן שלא יכלו להגיע בגלל מצבה של סבתי. חייתי חיים נהדרים שם, מלאים בכל טוב. מופעי התרבות, אופרות מרגשות בבניין האמנותי המפואר, קונצרטים מהממים, מסעדות עם אוכל מעולה, חברים חמים ועוטפים, ומה לא. הגעתי לכאן בעיצומו של הקיץ; "נפלתי" בבת אחת למזג אוויר של 35 מעלות, שפה לא מובנת, מנטליות רעשנית וחסרת גבולות, אוכל זר ומוזר אופנה שלא הכרתי, מוזיקה לא מוכרת, ועוד ועוד.

סנט פיטרסבורג

הייתי על סף ייאוש, השינוי החד והניסיון להתמודד איתו ללא חברה תומכת, כמעט שברו אותי. הבדידות היתה קשה מנשוא, והניסיונות להתגבר עליה על ידי יצירת חברויות חדשות לא נחלו הצלחה. הסתגרתי בחברת עולים מחבר העמים, כדי למצוא נחמה. היו בחברתם כמה רגעי מתיקות אך לא יותר מזה – כי הניסיון לשמר את התרבות הישנה היה בראש מעייניהם. חברתם לא הביאה אותי להסתגלות טובה יותר לשינויים שפגשתי.

עברו כמה שנים, הלכתי ללמוד באוניברסיטה. באחת ההפסקות, ניגשה אלי מישהי ומסרה לי פלייר על הרצאת מבוא בקבלה, מטעם בני ברוך, קבלה לעם. סוקרנתי. קבלה נראתה לי משהו רוחני, גבוה. הגעתי, הקשבתי בדריכות. המרצה דיבר על חיבור בין אנשים, על היותנו קשורים כנשמה אחת. חשבתי לעצמי, אולי כאן תהיה לי הזדמנות לצאת מהבדידות הבלתי נגמרת שלי.

נרשמתי לקורס. מעבר ללימודים שריגשו אותי, הכרתי אנשים שהפכו להפתעתי לחברי הקרובים, עם איכפתיות ואהבה ממש כמו במשפחה, והרבה יותר מהחברויות שהיו לי איי פעם. החיבור היה מהלב כשהמוצא, השפה והמנטליות לא היוו מכשול. פעם ראשונה בארץ שקיבלו אותי כמו שאני.

לאט לאט התחלתי להסתכל על כל מה שהיה מסביבי בעיניים אחרות. החיבור החם והלבבי הטוב שנוצר איפשר לי להתרכז פחות בשינויים שחוויתי, לתת להם פחות משקל,  להתעלות מעליהם, ולהרגיש שוב בעלת יכולת להתמודד עם כל מה שעד אז היה נראה לי כהר גבוה שלא ניתן לטפס עליו.