אדם רוקם חברויות בכל תקופה בחייו, חלקם חברים לשעה וחלקם חברים אמיתיים. החברויות ארוכות הטווח מתפתחות בילדות או בצבא. החויות המשותפות והזמן – מגבשים, והכימיה המיוחדת שנוצרת מתבטאת בסוף בהרגשה ובקשר שנמשך שנים רבות. עם חברי הילדות מכיתה א' ומתנועת הצופים אני עדיין שומר על קשר. החויות ומעשי הקונדס מהילדות הם השיח בכל פגישה, וכולנו בשיא ההתפעלות חוזרים לרגעי הילדות.
היינו שבעה חברים מאד מחוברים, שכל יום אחרי הלימודים נפגשים לפעילות זו אחרת. חצינו את הארץ בטרמפים וטיילנו ברחבי הארץ. חברנו היקר דודי נשלח ללמוד בביה"ס הימי באשדוד, ולילדי ביה"ס היו תגים כמו חיילים וכובעים של הפנימיה. דודי דאג שלכל אחד מהחברים יהיה תג וכובע, כך שביחד עם בגדי החאקי של הצופים הפכנו כולנו לחניכי הפנימיה הימית.
מכיתה י' התחלנו לטייל בארץ בנסיעות בטרמפים. קיץ אחד לצפון וקיץ אחד לאילת. תמיד התחלקנו לזוגות,קבענו נקודת מפגש שכולנו הגענו אליה. אילן היה בן זוגי לטרמפים, החבר הכי רציני בחבורה. לכל דבר התייחס בכובד ראש, בעוד שאנחנו היינו ברדקיסטים לא קטנים.
יום אחד בדרך לנהריה עוצרת לידנו פיז'ו לבנה. שואלים את הנהג, לאן ? והוא עונה לחיפה! מאד שמחנו ועלינו לרכב. מתפתחת שיחה נעימה ווווו הנהג שואל שאלות על הפנימיה שלנו …..ומספר שהוא ומנהל הפנימיה שרתו יחד בצבא ועכשיו הוא משרת כרב חובל של האניה אתרוג. אני, למזלי, ישבתי מאחור כך שיכולתי לצחוק. אילן חברי, שישב לצד הנהג החל להחוויר, הוא לא הבין על מה אני צוחק. אילן ביקש מהנהג לעצור לנו מהר מפני שאינו מרגיש טוב. ברחנו מהרכב כל עוד נפשנו בנו.
זו רק חוויה משותפת אחת מיני רבות.
אני רואה היום את הדור הצעיר – כמה הם שונים מהדור שלנו, במה הם עסוקים, מה תחומי הענין שלהם. אין ספק שהם שונים לחלוטין, יותר רצינים כל הזמן צמודים למחשבים או למכשירי הסלולר, ניראים לי כבדים חסרי שמחה וצחוקים, לעומתנו. האמת שהעולם כל כך השתנה היום, נהיה יותר מורכב, יותר כבד, כל אחד עסוק בתוך עצמו, לכל אחד יש את החדר שלו ואת המחשב שלו.
המשחקים גם נעשים דרך המחשב ואין כל כך חשיבות למפגשים פיזיים. השאלה היא, האם החברויות של ילדינו יחזיקו לאורך זמן, האם הם יצטרכו חברים, או שהמחשב יתפוס חלק יותר משמעותי בחייהם.
אין ספק שהעולם משתנה, השאלה – אם לטוב.